חינוך פורץ דרך - במה למובילי מדיניות בחינוך

  • ד"ר הדר פרנקו גלאור

'ביתי הוא מבצרי'- חינוך, אוטונומיה וקו הגבול בין ציבורי לפרטי בצל הקורונה

עודכן ב: פבר 16



מאת: ד"ר הדר פרנקו גלאור


חדירת הממסד הציבורי למרחב הביתי הפרטי היא סוגיה הדורשת מחשבה מעמיקה בנושא גבולות, חירות, שוויון, אחריות, חלוקה בנטל, פיקוח מול אוטונומיה, סמכות וציות.

אוטונומיה ופיקוח מינימלי לצד החזרת האחריות ההורית לחינוך, זה בדיוק הקטע של חדשנות וגיוון חינוכי. מי שרוצה – יש לאפשר לו.


הקורונה כמו סופת טורנדו הגיעה בסערה והפכה את מעורבות ההורים בחינוך לרדיקלית יותר ממה שיכולנו לחלום. שוק העבודה ומערכת החינוך הפסיקו לפעול באופן המוכר לנו ומשפחות התכנסו במרחב הביתי, נעים בין אופוריה של עולם חדש בסגר הראשון לתחושת דיכאון וכאוס בסגר השלישי. מערכת החינוך עברה טלטלה ולא הצליחה להתאים את עצמה אל המשבר. אבל חשוב לזכור שהשיח הקורא לשינוי הממסד המסורתי המקרטע והמאופיין בפער הרלוונטיות אל מול העולם הממשי, לא התעורר בגלל הקורונה. למעשה, החיפוש אחר דרכים להתאים את מערכת החינוך למאה ה-21 ובדגש על שוק העבודה העתידי, מלווה חוקרים, הורים, יזמים ואנשי חינוך מזה מספר עשורים ברחבי העולם ובישראל.


מנעד ההצעות כולל בין היתר גם היבטים רדיקליים של ביטול בית הספר לחלוטין או יישום רפורמות לחדשנות, במטרה לשנות את המרחב החינוכי שנתקע אי שם במאה ה-19. סביב שולחנות עגולים מדברים רבות על אתגרי משרד החינוך וביניהם שילוב טכנולוגיה, שבירת מבנה הכיתה, אוטונומיה מול פיקוח, דרכי הוראה ומיומנויות הנדרשות בכדי להכשיר באופן הטוב ביותר את בוגר המערכת לעולם. בין היתר דיונים אלו הובילו להתארגנויות הורים שביקשו לחזור ולקחת חלק משמעותי בחינוך ילדיהם ובתהליכי שינוי בית ספריים, בדגש על המסר "הורים מעורבים לא מתערבים".


מחזירים את החינוך לאחריות ההורים והמשפחה


ברוח זו הקמנו אני וחבריי את תנועת בוחרים בחינוך ואת הקואליציה לאוטונומיה בחינוך. רגע לפני תחילת שנת הלימודים 2020 היה ברור לנו כי אחד מהאתגרים הגדולים העומדים לפתחנו הוא למצוא את הדרך להחזיר את החינוך לאחריות ההורים והמשפחה. זאת בדגש על מציאת איזון בתהליכי החינוך בין הורים, רשות מקומית ומשרד החינוך; בחברה המאופיינת בשוק עבודה שמצמצם את מערכת היחסים הפנים משפחתית.


מגפת הקורונה טרפה את חוקי המשחק החברתי, הכלכלי והחינוכי, וחשפה את חוסר המוכנות של משרד החינוך ליישום העקרונות שהוא עצמו העמיד בראש חוצות לאורך העשור האחרון.

הפדגוגיה מוטת העתיד אותה הרבו להציג כוללת בין היתר: צמצום פיקוח והגברת אוטונומיה, התאמת התכנים ושיטות הוראה לצרכי היחיד; תהליכי למידה שיתופיים באמצעים טכנולוגיים ופיתוח יכולות למידה לוקאליות וגלובליות שאינן תלויות בזמן ובמרחב. במידה ומשרד החינוך היה פועל הלכה למעשה בהתאם לעקרונות התיאורטיים שלו עצמו, מצבנו בישראל בתחום הלימודי/חינוכי היה טוב יותר לאורך שנת הקורונה.


כשנה מאז הסגר הראשון - במקום שימוש מושכל בתשתיות קיימות ובידע שהצטבר, עדיין אין מדיניות חינוכית ראויה המעמידה את התלמיד במרכז ומאפשרת לשטח להוביל.

אנו עדים לפחד של משרד החינוך מאובדן שליטה, באופן המונע את האוטונומיה החינוכית הנדרשת. זאת גם כאשר מוצגות תוכניות מוצלחות על ידי מנהלים ומנהיגים מקומיים, שהופכים עולמות בניסיון ליצירתיות שאינה מסתכמת ב-5 שעות זום לתלמיד. ובנוסף לכך, לצערנו, מופעל לחץ על הורים ומשפחות להתיישר למדיניות חינוכית שאינה תואמת ואינה רלוונטית למציאות חייהם ותפיסת עולמם. בזמן סגר ובין סגרים.


לימודים בזום זו האג'נדה המובילה ובעצם היחידה של משרד החינוך, אך ראוי היה שהיא תוצג רק כאחת מתוך מגוון אופציות המוצעות לתלמידים ולמשפחות, אם בכלל. אינספור תלונות הורים מוצדקות נשמעות לאורך השנה. הקשיים רבים וגלויים– החל ממשפחות נטולות משאבים טכנולוגים המתקשות להתמודד עם זום של מספר ילדים במרחב הביתי, דרך הורים המתקשים לסייע לילדים וגם לעבוד מהבית או להתמודד עם אבטלה וכיוצא בזה. בעיות פיזיות, רגשיות, נפשיות וחברתיות עולות מצורת לימוד פולשנית זו החודרת למרחב הביתי. המרחב היחיד שהיה מוגן ואינטימי ובו קבענו פעם אנו את גבולותיו.

נכון, יש מי שנהנים משיטת לימוד זו, זה מצב הגיוני. גם בתקופת לימודים שגרתית בבית הספר חלק מהתלמידים מסתדרים בחינוך הממלכתי, חלק בוחרים בדמוקרטי – דיאלוגי – מונטיסורי – אנתרופוסופי, וחלק פשוט לא מסתדרים ומנסים לשרוד. זה טבע האדם וזה הבסיס לחינוך מוטה עתיד: חינוך המבוסס על בחירה משותפת של התלמיד והוריו במרחב הלימודי ובשיטותיו. אזכיר פה כי במשך שנים ניהל משרד החינוך מלחמת חורמה בבתי הספר הייחודיים. מנהלים והורים שיזמו דרכים יצירתיות וחדשניות כאלטרנטיבה למודל בית הספר המסורתי, נגררו לבתי משפט מול ילדים בוכים, עד אשר הוכרע חד משמעית כי זכות ההורה לחנך את הנער/ה על פי דרכו. ואכן, מרבית בתי הספר שהיו נרדפים – הפכו לחלק בלתי נפרד ממערכת החינוך בישראל. אופציה אחת לא מתאימה לכולם.


גם בתקופת הקורונה אנו חייבים לאפשר ולהגן על הזכות לאוטונומיה חינוכית בזמן משבר


על פי גישתי ההורים יודעים מה נכון לילד ולצרכי הבית והמשפחה, לכן לימודים בזום כדוגמא, צריכים להיות גמישים ובסמכות ההורה.

הדרך לכך עוברת דרך אוטונומיה ומתן אפשרות לכל משפחה לקבוע מה גבולות השימוש בשיטה המוצעת על ידי הממסד שנכנס לבקר אצלה בבית (יומיים בשבוע - כל השבוע – בכלל לא/ רק מורים מקצועיים – רק מחנכת – רק שיח חברתי/ כן מצלמה – לא מצלמה). אמנם אוטונומיה ופיקוח מינימלי לצד החזרת האחריות ההורית לחינוך, לא מתאים לכולם, אבל זה בדיוק הקטע של חדשנות וגיוון חינוכי. מי שרוצה – תאפשרו לו.


לפנינו הזדמנות נדירה ללמוד מקבוצות הבוחרות בשיטות למידה אלטרנטיביות ואף מפתחות שיטות חדשות שטרם הכרנו בעבר. המציאות העכשווית מכתיבה יצירתיות חינוכית ופותחת בפני משרד החינוך הזדמנות לעקוב מחקרית אחר משפחות שבחרו בשיטות לימוד מגוונות, במטרה לזהות מה הכי הטיב עם הילדים שלנו. מה באמת השאיר ילדים סקרנים, עצמאים בלמידה, פורחים חברתית ונפשית, מאוזנים רגשית ורגועים. כמו גם מה הכי הטיב עם ההורים והמשפחה, מה חיזק את הבית וליכד את המשפחה הגרעינית.


מעבדה אנושית לחדשנות חינוכית


באופן דומה מתייחסים חוקרים בתחום החינוך אל משפחות החינוך הביתי שמשפחתי נמנית ביניהם כבר קרוב ל-12 שנים. אנו מעבדה לחדשנות חינוכית. קורונה או לא קורונה אין אצלנו לימודי מסך מרובים. המסך הוא כלי אחד מני רבים לחקור חברה, זהות עצמית וקהילה. אנחנו לומדים בטבע, בטיול בדיונות בים ובחורשה. אנחנו לומדים בדואר, במוסך, במכולת, בבנק, בישיבה משותפת וכל אחד לבד. אנחנו לומדים להתבונן בחיים בזמן שמתרגלים מיומנויות ולהשתמש במסך ככלי שרת ולא כעגל הזהב.

מדיניות משרד החינוך צריכה להיות מדיניות מאפשרת, כזו המעניקה מגוון אופציות ובכל אופציה מאפשרת למשפחה לבחור מה נכון ותורם לה. באותה מידה אוטונומיה הורית נדרשת גם בין הסגרים, כאשר לגישתי אסור בתכלית האיסור לחייב הורים לשלוח את ילדיהם חזרה לבית הספר כשאנו לא מבינים את ההווה ומה עתיד לבוא. עלינו לעצור ולנשום רגע, להיות בקשר עוטף ואוהב עם משפחות שמבקשות להישאר עוד רגע בבית, ולא לדרוש כי יצהירו על חינוך ביתי או שיחזירו את הילדים מיידית למערכת, כפי שסיפרו לי עשרות הורים מודאגים. בדיעבד, הרי גילינו שילדים חזרו מהר לבית הספר ולחוגים והכניסו משפחות שלמות לבידוד ולמעגל של חולי.

לסיכום, הקורונה העלתה סוגיות מוסריות וחברתיות חדשות במערכת היחסים בין הורים ומשרד החינוך. פתאום הורים מצאו עצמם שואלים מהו קו הגבול שבו אני עוצר וקורא בקול רם: "סטופ כדור הארץ – ביתי הוא מבצרי".


עד הקורונה היה ברור מהם המועדים והזמנים בהם הורה הולך אחורה ומעביר בהסכמה את האחריות לחינוך לגורמים חיצוניים. אבל מאז הקורונה נכנסו גורמים אלו למרחב הביתי, קובעים להורה מתי ואיך להתנהל. נראה כי בממשלה לוקחים החלטות נמהרות ומחייבים הורים לעמוד דום ולתת לכל המורים והתלמידים בבית הספר להיכנס למרחב שהיה פעם מוגן ובסמכותם.

חדירת הממסד הציבורי למרחב הביתי הפרטי היא סוגיה הדורשת מחשבה מעמיקה.עולות לפנינו שאלות חדשות של גבולות, חירות, שוויון, אחריות, חלוקה בנטל, פיקוח מול אוטונומיה, סמכות וציות.

בשולחנות העגולים של שנת 2021, (כנראה בזום), צריכים לשבת יחד הורים, צוותי ההוראה, רשויות המקומיות ויזמי העתיד, בכדי להגדיר מחדש גבולות מרחב ציבורי ופרטי. במרכז השיח יש לזכור להקשיב לילדים, לראות את טובתם לנגד עיננו ולייצר עבורם ובהשתתפותם תהליכי חינוך ולמידה מותאמי עתיד בעלי גמישות מרבית. עלינו לתת את הדעת לכך שהקורונה הייתה המגפה הראשונה שהשפיעה על החברה בישראל, אך אין איש היכול להבטיח מתי היא תסתיים או אם תהא זו המגפה האחרונה. שנת 2020 הייתה הצצה מרתקת לעולם שבו מבנים חברתיים מתפרקים מכוח המציאות ודורשים מאיתנו להרפות מהעבר באומץ לטובת רוח חדשה המתאימה למאה ה-21.

כמו שנאמר,

It's The End of The World as We Know it and I Feel Fine


הכותבת היא ד"ר למדעי החברה וההתנהגות, אימא וותיקה ל-3 ילדים בחינוך ביתי, ממייסדי תנועת בוחרים בחינוך ושותפה להקמת הקואליציה לאוטונומיה בחינוך.


מעוניינים לפרסם דעות הנוגעות

במדיניות חינוך? 

מוזמנים לפנות אלינו.

השאירו פרטים ונחזור אליכם

רכזת מחקר ומדיניות – עו"ד אביטל בן שלמה  

 abenshlomo@kohelet.org.il  | 052-432-2115

 (האתר הוקם על ידי פורום קהלת (ע"ר

  • Black Facebook Icon