חינוך פורץ דרך - במה למובילי מדיניות בחינוך

  • אהד זימרן

העידן החדש מחייב שינוי פרדיגמה של מערכת החינוך

עודכן ב: לפני 3 ימים

מאת: אהד זימרן


באחת מישיבות המחנכים שבהן השתתפתי הרים מנהל בית הספר כוסית 'לחיים' וסיפר לנו

על כך שברק, בוגר בית הספר, זכה באות 'מצטיין הנשיא'. כל היושבים בחדר הצטרפו לתחושת ההתרגשות, שכן כל הישג משמעותי של תלמיד הוא מקור לגאווה ולשמחה, וכמובן נרשם ב'רקורד' הבית ספרי. כמובן, אף אני שמחתי עמם, אך בהכירי היטב את ברק חשתי גם לא מעט אי-נוחות. ברק היה תלמיד שתקופת לימודיו בבית הספר הייתה קשה מנשוא הן בצדדים הלימודיים והן בצדדים החברתיים. הוא חשב לא פעם לעזוב את בית הספר, וקשייו הובילו אף למחשבות אבדניות. עם סיום לימודיו התגייס לצבא ובשירותו עשה חיל. בלבי תהיתי כיצד איש מצוות בית הספר לא נתן את דעתו על כך שברק החל להצטיין רק אחרי שעזב את בית הספר.


האמנם ברק הצטיין משום שלמד בבית ספרנו? אם כן, מדוע לא הביא לידי ביטוי את יכולותיו הטובות במסגרת בית הספר?


שאלה זו הדהדה בראשי גם שנים רבות אחר כך. במפגשים רבים עם בוגרים שמחתי לגלות כי הינם תאבי ידע ומלאי יצירתיות ורצון להתפתח, ללמוד ולהתקדם, אך תהיתי מדוע בתקופת לימודיהם בבית הספר הם ניסו לחמוק ממאמץ ומלמידה בכל הזדמנות.

תחושתי היא כי יש חוסר התאמה בין המוטיבציה, חדוות הלמידה והיצירתיות שמגלים התלמידים במסגרת בית הספר לבין אלו שהם מגלים לאחר סיום התיכון. לעתים קרובות אני חש כי אנו מחמיצים את כישוריהם הלימודיים, החברתיים והארגוניים של התלמידים דווקא במקום שבו הם אמורים לפרוח.

תופעה זו של תלמידים היושבים בכפייה בבית הספר ומחשבותיהם נודדות החוצה הינה תופעה עתיקה, כפי שניתן לקרוא בתיאורו של הסופר סטפן צוויג את חוויותיו מבית הספר[1]:


"כל תקופת לימודי אלה הייתה שעמום מתמיד ומתמשך, שגבר משנה לשנה עם קוצר רוח להיפטר סוף סוף מהשגרה הזאת. איני יכול להיזכר שהייתי אי פעם עליז... יום האושר היחידי, קל הכנפיים שחוויתי בבית הספר היה היום שבו סגרתי את דלתו בפעם האחרונה.


תיאור זה ניתן לצרף לדימוי שהעניקו חז"ל לעם ישראל ביום קבלת התורה 'כתינוק הבורח מבית הספר'.

תיאורים אלו חורזים מאות בשנים, ולכולם מסר אחד ברור: בית הספר הוא מקום שהתלמידים משתעממים בו ומכלים בו את שנותיהם היקרות. גם המחנך והסופר הנודע, יאנוש קורצ'ק, מתאר את שנות בית הספר כשנים נטולות כל תועלת:

'אלה שלא ניחנו באומץ למרוד זרקו לך בבוז נדבה עשור מחייהם'.[2]


מה גורם לתלמידים שלא לאהוב את בית הספר, בלשון עדינה, או לסלוד ממנו, באופן בוטה. האם זו גזירה שאינה ניתנת לשינוי?


כמעט[3] ואין חולק על כך שהסקרנות והרצון ללמידה טבועים באדם מקטנות. ילד מגיל ינקות מתעניין ומתבונן בעולם, ומצוי בתהליך למידה מתמיד.

הפילוסוף והתיאורטיקן בארת' מעמיד את הלמידה על תשעה עקרונות, והראשון מבניהם עוסק בסקרנות הטבעית:

'הסקרנות טבועה בילדים מלידה, מולידה את ההתנהגות החקרנית (האקספלוראטורית), שהיא התנהגות המחזקת את עצמה.' [4]

דברים אלו מחזקים את השאלה, אם התלמידים סקרנים ובית הספר יכול לספק את הידע מדוע אין הרמוניה בין השניים?


הפרדיגמה הבסיסית של מערכת החינוך והלמידה לא השתנתה משך מאות בשנים, הנחת היסוד של מערכת החינוך היא שמטרתה להקנות תכנים לימודיים לתלמידים. אם אשתמש במודל כלכלי, מערכת החינוך רואה בעצמה 'משאב ידע' ובתלמידים 'צרכנים', ועל סכימה זו מבוססים יחסי מורה-תלמיד ותוכניות הלימודים.

כדי להבין פרדיגמה זו עלינו להבין את יסודותיו המבניים של בית הספר, ולתת את הדעת לנסיבות החברתיות והתרבותיות שהיו מקובלות על בני אדם בתקופה שבה התגבש בית הספר למוסד.


לם מונה כמה גורמים שעיצבו את מבנה בית הספר בהיווסדו.[5] ניתן לחלק את הגורמים הללו לשתי קטגוריות: הסוציאלית והדתית. לדבריו בתשתית בית הספר עומד הרצון של האליטות, ובעיקר האליטה הדתית, ליצור המשך להנהגת החברה. בית הספר היה סלקטיבי ולא היה פתוח לכולם, רב הדור הצעיר למד את מלאכתו כשוליה של בעלי המקצוע ולא נזקק ללימודים ממוסדים בבית הספר. הדעת שהקנה בית הספר לא נועדה לפתור בעיות כי אם להעיד על השתייכות לקבוצת המשכילים ולהוות סמל סטטוס.


על בסיס גישה זו נבנה מרחב מלאכותי סלקטיבי המעודד תחרותיות ומדידה מתמדת, וכל זה ללא תכלית עצמאית אלא כאמצעי בלבד- הכשרה לחיי הבגרות.

כאן לדעתי טמונה הבעיה המרכזית, יצירת מרחב מלאכותי שכמעט אינו קשור למציאות היום יומית של הילדים.


ברשימותיו של קורצ'ק אודות בית ספר של החיים הוא כותב: 'בית הספר חייב לשקף נאמנה את החיים, יש ליצור אחדות בלתי נפרדת בינו לבינם..'[6]

מדוע בית הספר מהווה עבור התלמידים 'חממה מלאכותית' שאינה קשורה לחייהם ולמציאות אותה הם חווים?


אחלק זאת לשני מישורים: המטאפיזי והקונסטרוקטיבי


במישור המטאפיזי אכלול את הסיבה והמשמעות של בית הספר, ובמישור הקונסטרוקטיבי את תכני הלמידה ודרכיה.

מערך בית הספר על ההורים המורים והתלמידים צריך לקיים סיבה משמעותית היולית לקיומו, שאם לא כן אין מערך זה יכול להחזיק מעמד. לכל המשאבים הזמן והכסף צריכה להיות מטרה יסודית.

פוסטמן ב'קץ החינוך' [7] דן בשאלת סיבת קיומו של בית הספר ומעלה את התשובה המקובלת על פי הרבים כי הנרטיב המקיים את בית הספר הוא הנרטיב הכלכלי:

"אפשר לכנותו 'אל היעילות הכלכלית'... אם תקשיבו בבית הספר ותעשו את שיערי הבית ותצליחו במבחנים ותתנהגו כשורה, תתוגמלו אחרי סיום הלימודים במשרה משתלמת."[8]

תכלית החינוך אם כן הוא להכין את הילדים להצטרפות לחיים הכלכליים של הקהילה.

נרטיב זה אינו רואה את תקופת הילדות כחיים האמתיים הוא רק אמצעי להכשרת החניך לעתיד.

גם כיום רואה משרד החינוך את בית הספר כאמצעי ונותן דגש רב על הכשרת התלמיד לחיים האמתיים שיבואו אחרי תקופת בית הספר.


מטרות אלה מחייבות את בית-הספר להכין את התלמידים לחיים אחרי בית-הספר, לציידם בערכים, בידע ובכלים שיפתחו בפניהם אפשרויות רבות של בחירה בחיים עצמאיים בעלי ערך ומשמעות כלומדים וכבוגרים. על בית-הספר לשאוף כי בפני כל בוגריו ייפתחו מירב השערים והנתיבים לחייהם כאזרחים בוגרים...

בית הספר אינו בעל משמעות 'כאן ועכשיו', הוא אף אינו מדמה את הפעילות הרצויה בעתיד, הוא רק מכשיר באופן עקיף את התלמידים ל'יום שאחרי'. משום כך התלמידים אינם מוצאים בו משמעות מספקת ומנסים לחמוק ממנו. הם אינם מעוניינים לכלות את זמנם בהכנה חסרת פשר לעתיד, הם מעוניינים להיות פרודוקטיביים בהווה.

ניתן לראות זאת היטב בהשתתפותם בפעילויות ערכיות של תנועות הנוער, בנתינת כתף משמעותית בעמותות השונות בהתנדבות ואף בעבודה בחופשות.

אותם תלמידים אשר בקושי רב ניתן להשכימם בבקר לבית הספר, מזנקים ממיטותיהם בימי החופשה לעבודה, להתנדבות או לכל דבר שהוא בעל ערך לחייהם הנוכחיים.

התלמידים חשים כי בית הספר אינו נותן מענה עבורם כעת, ובמידה מסוימת גורם להם להחמיץ את ההווה או אף להקריבו למען העתיד.

במישור הקונסטרוקטיבי ניתן לראות עד כמה מנותק בית הספר מהחיים ואינו מדמה את המציאות כלל.

חומר הלמידה הוא לאו דווקא חומר רלוונטי לחיים היומיומיים, והוא גם לאו דווקא ידע עולם רחב אותו חייבים להכיר ולדעת.

המציאות בה תלמידים מנתחים משפטים לנושא ונשוא היא אינה מציאות שהם רואים בעולם המבוגרים. פירוק משפטים בלשון, כמו מציאת SIN וCOS במתמטיקה או דקלום של הסכם 'סייקס פיקו' ותאריך חתימתו. הם אינם רלוונטיים לתלמידים כמו גם לרוב המבוגרים. לם מתאר כי כך היו הדברים מאז נוסד בית הספר:

'לנלמד בבית הספר לא הייתה זיקה לדרך שבה בני אדם הוציאו לחם מן הארץ, שבה היו פותרים את בעיותיהם החברתיות או שבה היו מחנכים את ילדיהם...הדעת שקנה בבית הספר לא נועדה לפתור את בעיותיו אלא להעיד על השתייכותו לקבוצה שחבריה משכילים...'[9]


כוחו של בית-הספר אינו יכול להיות, כבעבר, בבעלותו על משאב הידע. תפקידה המרכזי של מערכת החינוך המודרנית צריך להיות בהנגשת הידע ובפיתוח מיומנויות הלמידה.


מה בין משאב להנגשה? החברה המערבית מבוססת על 'כלכלת שוק'


כלכלת שוק, הוא אינו רק מונח פיננסי, אלא הוא מכיל תפיסת עולם רחבה המכבדת את חופש הבחירה של הפרטים בחברה. תפיסה משאבית היא תפיסה הגמונית המבוססת על התלות של הצרכן במוכר, ואילו תפיסת ההנגשה מבוססת חופש הבחירה של הצרכן ואי-תלותו במוכר. כשם שהיום השוק מציע מגוון נעליים, וכאשר ואנו רוצים נעליים חדשות המוכר צריך לשכנע אותנו שהמוצר שלו הוא הטוב ביותר עבורנו, כך מערכת החינוך צריכה לשכנע את התלמידים 'שהידע' משרת את האינטרסים שלהם. לכן, בניגוד למערכות מסורתיות בהן נלמדו תכנים 'ללא הקשר' בנימוק שבעתיד התלמידים יבינו את חשיבותם. היום לדעתי, נכון יותר שהתלמיד ירגיש שהוא זקוק לידע כדי לשרת את סקרנותו ולתת בידו את הכוח לפתרון בעיות. בית הספר צריך להוות 'שוק של ידע' בו התלמידים הם הצרכנים והמערכת היא הסוכנת.


באשר לדרכי ההבחנות המדידה והערכה- פרופ' י' כהנא, ממוחה לניהול סיכונים, נוהג לומר שהמקום היחידי בעולם שבו האדם צריך לקבל החלטה ללא יכולת להסתייע בחומר כתוב, וללא התייעצות עם עמיתים הינו המבחנים בבית הספר. מודל 'המבחן הסגור' לא מתאים לתרבות החשיבה והעבודה המודרנית והבוגרת ומחטיא את מטרת הלימוד.


ניתן לסכם ולומר כי אחת הבעיות המרכזיות של בית הספר היא חוסר הרלוונטיות של חומרי הלימוד ואופי הלמידה. התלמידים רוצים לחוות את ההווה ולא רק להתכונן לעתיד. לו נשכיל להפוך את בית הספר למקום בו התלמידים ירגישו כי הם תורמים לעצמם, לחברה ולעולם, ודאי המוטיבציה הפנימית שלהם תגבר באופן משמעותי ושנות הנעורים יהפכו לשנים של פריחה ומיצוי.

[1]ס' צוויג, העולם של אתמול, תרגם צבי ארד, הוצאת זמורה ביתן. [2]י. קורצ'אק, 'עיונים במורשתו של יאנוש קורצ'אק 5', תרגם אורי אורלב, הוצאת אונ' חיפה עמ' 26 [3]ד. וילינגהם , בספרו 'למה תלמידים לא אוהבים את בית הספר' מרחיב מדוע המח האנושי שואף לא לעבוד, עד כדי שהוא עושה מניפולציות בשביל לחסוך פעילות. גם וילינגהם מסכים כי ישנה סקרנות טבעית אך הוא מסייג אותה אכמ"ל. [4]Barth r . S ., "Open Education assumption about Learning " , Educational Philosophy & Theory , Vol . i , pp . 29-39 , 1969 תרגום: צ. לם 'הגיונות הסותרים בהוראה' הוצאת ספרית פועלים עמ' 41 [5]צ. לם 'הגיונות הסותרים בהוראה' הוצאת ספרית פועלים עמ' 14-15 [6]י.קורצ'ק שם 25. [7]נ. פוסטמן 'קץ החינוך' הוצאות הקיבוץ המאוחד עמ' 24-55. [8] נ. פוסטמן שם עמוד 30, כמובן שהוא עצמו מבקר נרטיבים אלה. [9]צ. לם שם עמ' 16



הכותב הוא מנהל אגף חינוך קרני שומרון. איש חינוך וניהול בוגר בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית. עוסק בהטמעת שינויים פדגוגיים במערכת החינוך.

122 צפיות1 תגובות

מעוניינים לפרסם דעות הנוגעות

במדיניות חינוך? 

מוזמנים לפנות אלינו.

השאירו פרטים ונחזור אליכם

רכזת מחקר ומדיניות – עו"ד אביטל בן שלמה  

 abenshlomo@kohelet.org.il  | 052-432-2115

 (האתר הוקם על ידי פורום קהלת (ע"ר

  • Black Facebook Icon